ייאוש לא פותרים עם בריחה: למה אני נגד חומרים משני תודעה גם בטיפול בטראומה? /אלון ליפליס
- 18 בפבר׳
- זמן קריאה 2 דקות
"תיקחו ממני את הכאב הזה"
זו בקשה נפוצה ששומעים בקליניקות בארץ ובעולם. כשאנחנו חווים ייאוש, דיכאון או טראומה, האינסטינקט הראשון והטבעי הוא לרצות לברוח מהכאב ומחווית האובדן. אנחנו מחפשים משהו שיטשטש, שיעשה שקט, שיוריד את הווליום של הסערה שמבפנים.
היום, הפתרון הקל נמצא בכל מקום:
כדורים פסיכיאטריים, גראס רפואי (או לא), והטרנד החדש של "משני תודעה" בטקסים שונים. אבל האמת, כפי שאני רואה אותה, היא שונה. בפרק החדש של הפודקאסט "הפיות הטובות חוזרות", יצאנו לטבע כדי לדבר על הנושא הטעון והרגיש הזה, ולמה אני מאמין שריפוי אמיתי לא יכול לקרות בתוך ענן של עשן ותוך בניית מקדש לנפש האדם.
אשליית "בועת העשן"
תחשבו על החוויה הזו כחיים בתוך בועה שקופה ומלאה בעשן.
אתם שם, אתם מתפקדים, הולכים לעבודה, מחייכים לאנשים – אבל אתם לא באמת רואים את העולם בבהירות הראויה, והעולם לא באמת רואה אתכם. הכל מטושטש בצטרה מלאכותית. חווית החושים נעשית כהה על ידי יד מכוונת.
שימוש בחומרים לטשטוש הכאב – בין אם חוקיים ובין אם לאו – יוצר סביבנו את הבועה הזו. היא שמה אותנו על "טייס אוטומטי". זה אולי מרגיש מוגן לרגע או לתקופה, כמו מעין רשת שקופה שמפרידה בינינו לבין הקושי, אבל המחיר הוא ניתוק. הבועה הזו מונעת מאיתנו לחיות באמת, להרגיש עד הסוף, ולצמוח מתוך מעבר דרך הכאב והחוויה האישית שלנו. הפצע נשאר שם, מדמם מתחת למסכה, ואנחנו רק שמים עליו עוד ועוד פלסטרים ומדבקות.
המסחר בנשמה שלנו
יש כאן עניין של "מסחר". כשאנחנו לוקחים חומר חיצוני כדי לא להרגיש משהו בתוכנו, אנחנו מוותרים על משהו בתמורה. אנחנו מוותרים על החיות שלנו, על האור הייחודי והנשמתי שלנו ובעיקר על היכולת הטבעית והבריאה שלנו להתמודד עם החיים.
מי מרוויח מזה? תעשיות שלמות. מי מפסיד? אנחנו. הנשמה שלנו, שנשארת כלואה בתוך לופ של "צעד קדימה, צעד אחורה". אנחנו לא באמת מתקדמים, אנחנו רק צועדים במקום עם משכך כאבים.
ריפוי הוא הסכמה להרגיש (גם כשכואב מאוד)
תחשבו על ילד שנופל ומקבל מכה. אם האמא תגיד לו "לא קרה כלום", היא יוצרת אצלו נתק רגשי. הילד כואב, אבל הראש אומר ש"הכל בסדר". זו בדיוק הפעולה של משני תודעה.
הריפוי האמיתי הוא להגיד: "כן, זה כואב. זה מפחיד. נפלתי. זה מה שקרה לי, זו החוויה שלי ממש"
רק כשאנחנו מסכימים לפגוש את הכאב, את הפחד או את הייאוש בעיניים פקוחות – בלי חסמים, בלי תיווך ובלי טשטוש – אנחנו יכולים באמת לעבור דרכם ולצמוח, חזקים וחיוניים יותר.
אז מה האלטרנטיבה? (הפתרון החינמי)
בטבע אין ייאוש. העצים משירים עלים ואף נפגעים מפגעי מזג האוויר בחורף וצומחים שוב מחדש באביב. הם לא צריכים שום עזרה חיצונית. גם לנו יש את היכולת הזו. במקום לחפש את הישועה בחוץ, הפתרונות הפשוטים ביותר הם לרוב החזקים ביותר וזמינים לנו בחינם:
חמלה עצמית: פשוט לחבק את עצמנו (פיזית!) ברגע של קושי, כמו שהייתם מחבקים ילד קטן.
חיבור לטבע: להכניס הביתה עלה, פרח, או אבן יפה. להתמקד במשהו חי ופשוט שאין בו שיפוטיות.
הסכמה להיות: לנשום בתוך הקושי ולזכור שהוא גל שיעבור, לא מצב קבוע ובטח שלא נצחי.
האור הכי חזק מתגלה דווקא בחושך. אל תכבו אותו עם חומרים. תנו לנשמה לזרוח.
